כמעט מאה שנים חלפו, ושיא הדדליפט ביד אחת נותר בעינו.

בעזהי"ת





א.
בעוד כשנתיים, ימלאו מאה שנים לאחד משיאים המעניינים ביותר בענף האתלטיקה הכבדה. בספר השיאים של גינס מתועד שב-29 לאוקטובר 1920, בעיר לייפציג, משך הרמן גאורנר עם ידו הימנית בלבד, דדליפט במשקל 301 ק"ג, ותקופת ימים קצרה קודם לכן - בהרמה שלא זכתה לתיעוד רשמי, אף משך 330 - משקלים גבוהים בהרבה משיא כל הזמנים של IAWA/USAWA. 

במשך שנים נסובו שיחות רבות על שיא הקפיצה לרחוק האלמותי של בוב בימון, 8.90 מטר באולימפיאדת מקסיקו סיטי, 1968. ניסו להסביר איך שנים כה רבות אף אחד לא הצליח אפילו להשוות את השיא. נאמר שבהתחשב בקו הגובה של מקסיקו סיטי (מעל 2000 מטר), האוויר היה דליל יותר - מה שאפשר קפיצה רחוקה יותר. צויינה הרוח הגבית, שהייתה במקסימום המותר. כן הלאה. הדיונים הללו כמובן במקום, במיוחד לנוכח העובדה שגם הקפיצה של מייק פאוול (8.95 מטר, טוקיו 1991) ששברה את שיאו של בימון, והותירה אותו מאז כתוצאה השנייה בטיבה בכל הזמנים, לא שוחזרה מאז.  

אבל איפה ניצבות 23 השנים שחלפו בין בימון ובין פאוול, או 27 השנים שנוספו מאז, ואיפה תתייצב המשיכה של הרמן גאורנר, הרחק מהימים שתרגיל הדדליפט לא היה כה פופולרי כבימינו, אפילו עוד לפני הויכוח הגדול של איינשטיין ובוהר בועידת סולווי החמישית על חוסר הדטרמיניזם של תורת הקוונטים. 

גרסת תחילת המאה ה-20, של להיות מנייאק חזק.

185 ס"מ על כ-115 ק"ג משקל גוף. 

כשני עשורים קודם לכן, ארתור סאקסון התפרסם בין כל שאר מעלליו, בלחיצה צידית (Bent Press) אימתנית ביותר. בספרו The Development Of Physical Power, הוא כתב על 371 פאונד כמשקל המירבי שלו, מקורות מאותה התקופה מדברים על אפילו צפונה. גם הוא, למותר לציין, נשאר מאז בבדידות מזהרת.

סאקסון במהלך ביצוע Two Hands Anyhow, לעזאזל, שקל בקושי 90 ק"ג!

שארל ריגולו, זוכה מדליית זהב במשחקים האולימפיים של פריס, 1924, אף הוא מחזיק שיא עולם שנמצא עד היום במגדל שן משל עצמו: סנאץ' ביד אחת. על פי המתועד ב-1930 הוא משך לא פחות מ-253.5 פאונד. 

להבהרת עוצמת הדברים, הנה ואסילי אלכסייב, הסובייט המפלצתי שקבע ושיפר במהלך הקריירה המפוארת שלו - לא פחות מ-80 שיאי עולם (!), מבצע בהופעה בלאס וגאס, 1980, 231 פאונד - אך בשונה מאוד משארל ריגולו: עם מוט הרמת משקולות מודרני, ובהרבה יותר שונה: בשנות השבעים העליזות כולם היו על כימיה אנאבולית. להשלמת ההתגוששות הג'נטלמנית המנומסת שלנו, קחו את מיכאיל קוקלייב (אולי ספורטאי הכוח הוורסטילי ביותר כיום) מנסה ללא הצלחה להשוות את השיא של ריגולו, אף הוא כמובן עם מוט ווייטליפטינג סופר מודרני, ושלא לדבר על תיסוף חומרים בקצת יותר מקריאטין מונוהיידראט:

ב.

הדברים אינם מובנים מאליהם. אם נבחן במבט קל את התקדמות שיאי העולם בתרגיל הקלין אנד ג'רק, בקטגוריית המשקל הכבדה ביותר, נמצא שלדוגמה באפריל 1955, בקליבלנד, פול אנדרסון קובע שיא עולם חדש: 196.5 ק"ג - ולעומת זאת בנובמבר 1988, בקנברה שבאוסטליה, קובע ליאוניד טרננקו שיא עולם במשקל 266 ק"ג! (ויסלח לי חוסיין רזזדה. 263.5 עדיין אינם 266). ארתור סאקסון לעומת זאת, תוך כדי שתקופה מסויימת החזיק בתוצאה הכבדה ביותר לזמנו, לא העפיל מעבר ל-155 ק"ג - ולכאורה אך מובן מאליו שכן יהיה בכל שאר התחומים, הן כלפיו והן כלפי שאר האנשים החזקים של זמנו.

נסיון להסביר דברים בשם עיקרון הספציפיות גרידא, לא מניב לדעתי את ההסבר המבוקש. אולי אמנם ניתן לומר שאף אחד בתקופה המודרנית לא מנסה ברצינות לבצע Bent Press או סנאץ' ביד בודדת (למרות שלא ואסילי אלכסייב, ולא מישה קוקלייב יכולים להיחשב כ"אף אחד", שלא לדבר על משקלם העצמי הגבוה בסדרי גודל), אבל אי אפשר לומר כן כלפי דדליפט יד אחת. בהחלט ניסו וניסו. הסטרונגמן הקלאסי ג'ון פאל סיגמרסון למשל, התהדר בדדליפט יד אחת אימתני, ובאופן כללי לא נמצאת כזו תהום פעורה בין דדליפט קלאסי ודדליפט יד אחת.

וגם בכיוון ההפוך: הטענה שגאורנר, סאקסון וריגולו, לכל אורך הקריירה הספורטיבית שלהם, בנו את עצמם ספציפית לטובת השיאים שקבעו אינה כה קלה לאומרה. ספורטאי כוח בתחילת המאה העשרים, עדיין היה ברובו איש קרקס מסוג כזה או אחר, ובהתאם לזאת לא טמן ידו בצלחת מביצוע כל מעלל מרשים באשר הוא. ג'ורג' האקנשמידט, אלכסנדר זאס, הרמן גאורנר, שראל ריגולו, מילו סטיינבורן, או כל שם מפורסם מאותה התקופה, היו מפתחי גוף, מתאבקים, משקולנים ופעלולנים בעת ובעונה אחת - וממש לא התמקצעו אך ורק בתחום ספורטיבי ספציפי, כדרך הספורטאים של ימינו. כך ארתור סאקסון מפרט בספרו, לא רק שורה שלמה של הישגים בתרגילי המשקולנות המקובלים לאותה התקופה (מעבר לתיאורים משעשעים של מעללי כוח נוספים שהיו נחלת חלקו. טיפוס על עצים, למשל, היה בעיניו ספורט נהדר ואצילי), אלא גם את האנתרופומטריה שלו:

ג. 

נקודת הסטרואידים מפליאה עוד יותר. קחו למשל את התפתחות הבנץ' פרס RAW. בשנת 1898 לחץ ג'ורג' האקנשמידט בצורה המאולתרת של ימיו, 164 ק"ג. בסגנון הלחיצה המודרני, דאג הפברון קבע בשנת 1953, 227.5 ק"ג, ולאחריו ברונו סמרטינו קובע 256 - בשנת 1959 (גבול תחילת כניסת הדיאנבול לארצות הברית. בברית המועצות הנושא התחיל מספר שנים קודם לכן. ביל סטאר מתאר בהמשך שנות ה-60, מציאות נפרצת ורשמית של דיאנבול). 

אך ראו איזה פלא מתחיל מכאן והלאה. בשנת 1967 לוחץ פאט קאזי, 279.2 ק"ג! ג'ים וויליאמס הופך להיות ב-1971, ללוחץ הראשון שעובר את ה-300 ק"ג, וב-1972 הוא משפר את שיאו עד 306 ק"ג. השיפור הבא של השיא מתרחש רק בשנות ה-90, עם ג'יימס הנדרסון שב-1996 לוחץ 320 ק"ג. ההתקדמות המשיכה עם סקוט מנדלסון, לאחריו אריק ספוטו, ולבסוף כיום קיריל סריצ'ב - עם 335 ק"ג.

אני לא חושב שצריך להכביר רבות בעקבות הסקירה הזו, אודות שוני שיאי המשקולנות ללא כימיה, ועם. 15 שנה לפני ג'ים ווליאמס, שיא הלחיצה נמצא כ-70 ק"ג מתחת ל-300, ובמשך ה-50 שנה ממנו והלאה השיא התקדם רק ב-30 ק"ג. ניתן לצפות שכל הישג משקולנות מתחילת המאה ה-20 יתנפץ אל מול הפנים האפלות של הספורט הכימי-מודרני, ובמיוחד שלא לדבר על ההתפתחות שחלה בתורת האימון. ולא כך הם הדברים, רבותי.

אני יכול לחשוב על מספר השערות מדוע פני הדברים הם כפי שהם, אבל כך או אחרת חושבני שכדאי להכיר בזאת שגם טרם תורת האימון המודרנית וטרם שילוב הכימיה בספורט, היו אנשים חזקים באופן אימתני, חלקם חזקים אף יותר מימינו אנו, ולכן אולי ההחלטיות שבה אנחנו מתייחסים לנושאים אלה, צריכה להיות עם מעט יותר ענווה והרבה יותר סקרנות.