היד שאוחזת בברזל

בעזהי"ת א. בעוד כשנתיים, ימלאו מאה שנים לאחד משיאים המעניינים ביותר בענף האתלטיקה הכבדה. בספר השיאים של גינס מתועד שב-29 לאוקטובר 1920, בעיר לייפציג, משך הרמן גאורנר עם ידו הימנית בלבד, דדליפט במשקל 301 ק"ג, ותקופת ימים קצרה קודם לכן - בהרמה שלא זכתה לתיעוד רשמי, אף משך 330 - משקלים גבוהים בהרבה משיא כל הזמנים של IAWA/USAWA.  במשך שנים נסובו שיחות רבות על שיא הקפיצה לרחוק האלמותי של בוב בימון, 8.90 מטר באולימפיאדת מקסיקו סיטי, 1968. ניסו להסביר איך שנים כה רבות אף אחד לא הצליח אפילו להשוות את השיא. נאמר שבהתחשב בקו הגובה של מקסיקו סיטי (מעל 2000 מטר), האוויר היה דליל יותר - מה שאפשר קפיצה רחוקה יותר. צויינה הרוח הגבית, שהייתה במקסימום המותר. כן הלאה. הדיונים הללו כמובן במקום, במיוחד לנוכח העובדה שגם הקפיצה של מייק פאוול (8.95 מטר, טוקיו 1991) ששברה את שיאו של בימון, והותירה אותו מאז כתוצאה השנייה בטיבה בכל הזמנים, לא שוחזרה מאז.   אבל איפה ניצבות 23 השנים שחלפו בין בימון ובין פאוול, או 27 השנים שנוספו מאז, ואיפה תתייצב המשיכה של הרמן גאורנר, הרחק מהימים שתרגי...

 בעזהי"ת א. תקופת שנים ארוכה ואיני מתרגל עוד ירידה לשפגאט מלא, מוזר למדי יש לומר. שני עשורים לאחור, מעט יותר, בראשית דרכי בעולם אמנויות הלחימה, היכולת להניף את הרגל לבעיטה גבוהה הייתה בעיני אחד מהמעללים הנחשקים ביותר, ובהתאם אימוני הגמישות השתרעו על פני חלק משמעותי מלוח האימונים השבועי: מתיחות סטטיות, PNF, עמידות Ma Bu, או סתם לשבת ולצפות בז'אן קלוד ואן-דאם נוטל חלק בפעילות האינקוויזיציה.  כצוציק נבער מדעת, סברתי נאמנה שכך עושים זאת.  אכן, ברבות הזמן גמלה בי ההבנה שאמנם בעיטה גבוהה מאפשרת לך להפעיל עוצמה רבה, אך מנגד קל מידי לסגור מרחק ולהטיח אותך בהחלטיות לרצפה, ועל כן במרבית המצבים ראוי להשאיר אותה לכוריאוגרפיית סרטי אמנויות הלחימה. באופן כללי אין קשר רב בין תנועתיות מרשימה חזותית ובין טכניקת לחימה יעילה ומדוייקת.  אכן, אך הסיבה בגינה זה שנים רבות שאיני מנסה לשמור על טווחי התנועה עדיהם הגעתי באותם ימים רחוקים, נמצאת בשוני המהותי בין המבט המערבי השכיח אודות מתיחות ובאופן כללי: מהי גמישות, ובין נקודת המבט של הצ'י גונג.  המבט השכיח, אם ארשה לעצמ...

בעזהי"ת מזל טוב. הצלחת להרים משקל עבודה מקסימלי באימון הקודם, ימים מספר לאחור, שבוע לאחור או סבב פריודיזציה לאחור. במועדונים הגונים להרמת משקולות נהוג שתזמין את כל החבר'ה על חשבונך לאיזו חפלה. אני מזמין סינטה מדיום עם כוסית גלנליווט 18, תודה ואתה בחור טוב. אך אללי: עכשיו אתה מעוניין לגשת ולקבוע תוצאה כבדה יותר, ובאופן מובן צריכה לעלות התהייה מדוע בכלל תצליח להרים יותר? מה כבר יכול להתרחש בין נקודה א ונקודה ב, עד כדי שהשינוי הזה יתרחש? כשאתה בשלב המתאמן המתחיל, אפילו בשלב המתאמן הבינוני, המענה המרכזי לשאלה הזו די פשוט, ונמצא סביב תיאוריית ה-Dual Factor Model המוכרת שקיבלה פירסום רב באמצעות מארק ריפטו: אימון יוצר תהליכי תשישות כמובן ובצידם גם תהליכי בנייה. “פיצוי יסף”, אם תתעקשו. במידה והאימון מתבצע באופן נכון, התהליכים הראשונים נמשכים פרק זמן קצר יותר מאשר האחרונים – ולכן מגיע שם חלון זמן שבו הן אתה מאושש לחלוטין היות והתשישות חלפה, והן חזק יותר – היות ותהליכי הבנייה נמצאים בשיאם, והנה יכול להרים משקלים כבדים יותר. אליה וקוץ בה, המודל הזה מכיל ...

בעזהי"ת "בשנת 1956, מומחי פיתוח כוח היו משוכנעים ששיאיו של פול אנדרסון, “הפלא של הטבע", מהווים את סיום התהליך ההיסטורי של עולם המשקולנות. צפונה מהם, כבר לא יפליג אדם”, כך פותח פאבל צצולין את ספרו Power To The People , וממשיך בתיאור המציאות שלא כל כך עלתה בקנה אחד עם הדברים, כשבאולימפיאדת אטלנטה נעים סולימנוגולו האגדי הניף  בתרגיל הסנאץ  מעט יותר מאשר הניף בזמנו פול אנדרסון, ובמשקל גוף של סביבות ה-60 ק"ג! מתוך זאת מגיע צצולין לדבריו הבאים: “אל תחרוץ דעה על כוחו של אדם, בהתאם לגודלם של שריריו … מקובל להניח שאדם רגיל, תחת המאמץ הכבד ביותר שיוכל לסחוט משריריו, לא יצליח להפעיל אלא 20-30% מיכולת הכיווץ שלהם, ואפילו משקולן בכיר לא יצליח להעפיל הלאה מעבר ל-50% מהיכולת הזו!  … רק כשאדם עומד מול מכת חשמל קטלנית, אם על ידי מכת ברק ואם בהוצאה להורג בכסא החשמלי, יגיעו שריריו לראשונה ולמרבה הצער גם לאחרונה, ליכולת הכיווץ המלאה שלהם, כיווץ שעוצמתו הקיצונית מביאה לקריעת שרירים וגידים ואפילו שבירת עצמות". הנקודה הזו שמקבלת ביטוי בכתיבה המשעשעת של פאבל צצול...

בעזהי"ת       אקספרס של חצות. בילי הייז מוצא את עצמו באגף המשוגעים של כלא האימה הטורקי , אגף שמעורר תחושות עזות של גועל וקבס גם לאחר שהצופים הסכינו למראות שאר האגפים של אותו כלא, אגף צפוף ומצחין המדהד בלהג שיח משוגעים בלתי פוסק, ובטורקית.        בטבור האגף, במרתף אפלולי למחצה, נמצאת מעין חצר טיולים אשר אליה ניגשים שוכני האגף מפעם לפעם, וכעדר זומבים חגים סביב עמוד אבן שנמצא במרכז החצר. מקיפים ומקיפים ומקיפים, בילי הייז בתוכם הלום פנים וקפוא מבט, ומקפידים ביותר על כלל השפיות האחרון שעוד נותר בידם: כיוון ההקפה יהיה רק עם כיוון השעון, חלילה לא להיפך.       כשרצון החיים של בילי הייז התעורר, ולא אלאה רבות בהשתלשלות העלילה, הוא ניגש לאותו מרתף אפלולי ומשמים, לעמוד התמהונים הנעוץ במרכזו, ומתחיל להקיפו נגד כיוון השעון. בשלב הראשון לא היה שם אף לחזות במעשה המסוכן וההרה אסון, אבל חיש קל הופיעו מימין ומשמאל משוכני האגף, ובעקשנות נואשת ניסו לשכנע את בילי הייז לחזור בו מהתקפת הטירוף שאחזה בו. גם האמריקאי הפדופיל שאף הוא מצא את עצמו לאחר כבוד ...

בעזהי"ת       פתגם לשון מתנשא טען שעיתונות הזבל והצהובונים נוצרו בעקבות חוק חינוך החובה, היות ובלעדיו לא היו להם קוראים. כשאתה מתעקש משום מה ללמד את כולם כולם קרוא וכתוב, לא סתם לשלוח חצי מהמדינה למחנות עבודה היכן אשר יעסקו בבניית מונומנטים שינציחו את פועלו של השליט הנאור, אתה יוצר סביב מיעוט אנשי המעלה שבלאו הכי היו לומדים קרוא וכתוב, שכבת אספסוף מתלהמת שאין בכוחה אלא לנהל שיח טוקבקים חסר תוכן ממשי.        כמובן שאין זו אמת, וכדברי אמירה עברית עתיקה: "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". הצמא הגדול להצלחה של מי שמעולם לא זכה להזדמנות ראויה, ויכולתו להתמודד עם קשיים רבים ותלאות כאשר חווה משחר ילדותו, הם הם שהולידו את פסגת ההישגיות האנושית.        ואכן, אך בעת אשר רגליך יעמדו על סף מפתנו של חדר כושר אקראי באזור מגוריך - דומה ותמצא מעט יותר מקום לאותו פתגם מרושע. הזמינות הגדולה של חדר הכושר בכל פינת רחוב ותחת כל עץ רענן, היכולת של כל אחד לגשת אל המכשירים ולבצע בהם את זממו באין מפריע, איש הישר בעיניו יעשה, יוצרת תרבות אינסופית ש...