היד שאוחזת בברזל

 בעזהי"ת א. תקופת שנים ארוכה ואיני מתרגל עוד ירידה לשפגאט מלא, מוזר למדי יש לומר. שני עשורים לאחור, מעט יותר, בראשית דרכי בעולם אמנויות הלחימה, היכולת להניף את הרגל לבעיטה גבוהה הייתה בעיני אחד מהמעללים הנחשקים ביותר, ובהתאם אימוני הגמישות השתרעו על פני חלק משמעותי מלוח האימונים השבועי: מתיחות סטטיות, PNF, עמידות Ma Bu, או סתם לשבת ולצפות בז'אן קלוד ואן-דאם נוטל חלק בפעילות האינקוויזיציה.  כצוציק נבער מדעת, סברתי נאמנה שכך עושים זאת.  אכן, ברבות הזמן גמלה בי ההבנה שאמנם בעיטה גבוהה מאפשרת לך להפעיל עוצמה רבה, אך מנגד קל מידי לסגור מרחק ולהטיח אותך בהחלטיות לרצפה, ועל כן במרבית המצבים ראוי להשאיר אותה לכוריאוגרפיית סרטי אמנויות הלחימה. באופן כללי אין קשר רב בין תנועתיות מרשימה חזותית ובין טכניקת לחימה יעילה ומדוייקת.  אכן, אך הסיבה בגינה זה שנים רבות שאיני מנסה לשמור על טווחי התנועה עדיהם הגעתי באותם ימים רחוקים, נמצאת בשוני המהותי בין המבט המערבי השכיח אודות מתיחות ובאופן כללי: מהי גמישות, ובין נקודת המבט של הצ'י גונג.  המבט השכיח, אם ארשה לעצמ...